תלוש שכר ושעות נוספות

לנקוב בתלוש השכר אין מעמד נורמטיבי ש״גובר״, לכשעצמו, על ההסכם האישי, אלא אם מהנקוב בתלוש השכר ומנסיבות נוספות ניתן ללמוד על הסכמה, לרבות מכללא, לשינוי ההסכם האישי. תפקיד המערער שהועסק כמתגבר אבטחה בשגרירות המדינה בירדן בתפקיד של ״נוכח לילה״ חייב אותו לעמוד לרשות העבודה גם מעבר לשעות העבודה הרגילות,  משכך המדינה לא הוכיחה את תחולת החריג הקבוע בסעיף 30(א)(2) לחוק שעות עבודה ומנוחה על המערער. לפיכך, המערער זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות ולגמול עבור עבודה במנוחה שבועית.

שכראשר להפרשי שכר, המערער לא זכאי לכך ששכרו ישולם לפי התעריף השעתי הנקוב בתלוש השכר, אלא לפי שכר השעה שנקבע בהסכם העבודה, הנמוך יותר. הטעם לתעריף שצוין בתלוש השכר לא הוברר, אך אין בעצם נקיבתו של התעריף בתלוש השכר כדי לשכלל שינוי של ההסכם האישי, גם מבלי להידרש לשאלת הסמכות לשנות חוזה שאושר על ידי נציבשירות המדינה.

לנקוב בתלוש השכר אין מעמד נורמטיבי ש״גובר״, לכשעצמו, על ההסכם האישי, אלא אם מהנקוב בתלוש השכר ומנסיבות נוספות ניתן ללמוד על הסכמה, לרבות מכללא, לשינוי ההסכם האישי.

במקרה זה בו המערער קיבל בפועל את שכרו לפי התעריף הנקוב בהסכם האישי ועובדה זוהשתקפה בתלוש השכר, לא הוכחו נסיבות שיכולות לבסס מסקנה כי האמור בתלוש השכר משקף הסכמה שכזו.

זאת ועוד, לא הוכח כי הנקוב בהסכם האישי יסודו בטעות וכי תעריף השכר הנכון שחל על העסקת מאבטחים דוגמת המערער הוא דווקא זה שנקוב בתלוש השכר.

בנוגע לגמול עבור עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית, המחלוקת התמקדה בחלותו של החריג המצוי בסעיף 30(א)(2) לחוק, שעניינו ״עובדי המדינה שתפקידם מחייב לעמוד לרשות העבודה גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות״, על המערער.

הנטל להוכיח כי החוק אינו חל על עובד מוטל על מעסיקו הטוען לכך. ככלל, הפרשנות שיש לתת לחריג זה היא פרשנות מצמצמת, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולת החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק, לאור תכליותיו החברתיות-סוציאליות. לפי לשונו של חריג זה, מדובר על עובדי מדינה אשר ׳תפקידם מחייב׳ עבודה בשעות נוספות בהיקף משמעותי, להבדיל מדרישות של המעסיק לעבודה במתכונת זו, שאינן מתחייבות בהכרח מן התפקיד.

כמו כן, נדרשת הוכחה של המדינה כי השימוש בחריג לא נועד בעיקרו להביא לחיסכון בעלויות, בהשוואה למצב שבו היה העובד מזוכה במלוא הפיצוי בעבור הדרישה לעבוד ׳שעות נוספות׳.

 הפסיקה הדגישה כי אין לפרש סעיף זה כפשוטו תוך החלתו על כל מקרה בו עובדי מדינה נדרשים דרך קבע לבצע שעות נוספות, שהרי במקרה כזה תופטר המדינה הלכה למעשה מתחולת החוק, בניגוד לאמור בסעיף 31 לו לפיו ׳לעניין חוק זה דין עובד מדינה כדין כל עובד אחר׳. סעיף 30(א)(2) לחוק נועד לעיסוקים חריגים בהם נדרשת עבודה בשעות יוצאות דופן.

החוק חל על עובדי המדינה כמו על כלל העובדים, והחרגתם מתחולת החוק יכול ותעשה לגביהם בנוסף גם מכוחו של החריג הקבוע בס״ק (2), וזאת רק לגבי עובדים שלפי אמת מידה אובייקטיבית תפקידם ״מחייב לעמוד לרשות העבודה גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות״.

קרי, תפקידם לא מאפשר להגביל את העסקתם לגבולות החוק. אין כאן עניין של רצון סובייקטיבי של המדינה, אלא של כורח אובייקטיבי שנגזר ממהות התפקיד.

בפסיקה הוכרו מספר תפקידים של עובדי מדינה שנקבע כי הם באים בגדר החריג האמור, ובמהותם הם תפקידי בטחון

במקרה זה המדינה לא הוכיחה כי תפקידו של המערער חייב אותו לעמוד לרשות העבודה גם מעבר לשעות העבודה הרגילות.

המדינה שמה דגש על שיעור ההשתכרות החודשי, על נוחות העבודה, על האטרקטיביות של עבודה בחו״ל ועל תשלומי האש״ל. אלא שאין בכל אלה ולא כלום עם שאלת התחולה של החוק. שיעור שכר גבוה שנגזר מעבודה בהיקף של כ-400 שעות בחודש, לא יכול ללמד דבר.

נוכח הדלות הראייתית מצד המדינה, לא עלה בידה להוכיח כי על העסקת המערער לא חל החוק נוכח סעיף 30(א)(2) לחוק, ולפיכך המערער זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות ולגמול עבור עבודה במנוחה שבועית.

עע (ארצי) 60875-02-17 עוז שבת נ' מדינת ישראל  ניתן על ידי אילן איטח, סיגל דוידוב מוטולה, אילן סופר, נ.צ.: ר' קידר, ע' שטרייט; ביום 29.4.19.

 

 

 

 

 


לראש העמוד