השעייה בשירות הציבורי

אין מקום להתערב בהחלטת נציב שירות המדינה להשעות את המשיב מתפקידו עד סיום ההליכים או עד החלטה אחרת, תוך שההחלטה תיבחן מעת לעת בהתאם להתפתחויות התיק המשמעתי.

פיטורים, השעייהבעניין שבח נקבעו אמות המידה החולשות על הפעלת שיקול הדעת בעניין השעייה, כאשר השיקול העיקרי לעניין הפעלת סמכות ההשעיה הוא טובת הציבור והשירות מצד אחד ומניעת שרירות ופגיעה בעובד שבו מדובר מעבר למתחייב להשגת מטרת ההשעיה.

בית הדיחן אינו נכנס לנעלי הנציב ושוקל מה היה הוא עצמו מחליט אילו נדרש להפעיל את סמכות ההשעיה בעניינו של העובד. על בית הדין לבחון האם ההחלטה והשיקולים שנשקלו במסגרתה נעשו בגדר הסמכות כפי שהוקנתה לנציב בדין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות, בתום לב ותוך שמירה על כללי הצדק הטבעי.

בית דין קמא מנה שלושה נימוקים בעטיים ביטל את החלטת הנציב: הראשון, עניינו זהות הגורם המחליט. הדין הטיל את סמכות ההחלטה בידי הנציב והוא אמור להידרש לנושא ולהחליט בו.

יחד עם זאת, אין בכך למנוע הסתייעותו בגורמי מִנהל שתפקידם לעזור לו להפעיל את סמכותו. לא הונחה על ידי המשיב תשתית עובדתית מספקת לטענתו כי הנציב היה"חותמת גומי" של עובדי אגף המשמעת, ולא הפעיל שיקול דעת עצמאי.

אשר לנימוק השני לפיו בהחלטה הראשונה לא נשקלה העברת המשיב לתפקיד אחר חלף השעייתו, ופגם זה לא נרפא בהחלטה השנייה, סמכות ההעברה היא כלי לצמצום ההשלכות הפוגעניות של ההשעיה וזאת במקרים מתאימים בהם תכלית ההשעיה ניתנת להשגה באמצעים פחות פוגעניים וכחלק מחובת המידתיות. הנציב חייב להידרש לאפשרות זו, ואולם ההחלטה אם לעשות בה שימוש בסמכות אם לאו נתונה לשיקול דעתו, בכפוף לבחינת נסיבות המקרה ובהתאם לשיקולים המתאימים.

במקרה זה, כבר בהחלטה הראשונה נדרש הנציב לאפשרות זו ופסל אותה. הנציב שב ועיין בהחלטתו הראשונה תוך שהפעם דן בשתי חלופות, אך סבר כי באיזון הראוי שבין האינטרס הציבורי לפגיעה בעובד ובנקודת הזמן בה הוגשה כבר תובענה לביה"ד למשמעת בחשד לביצוע עבירות חמורות, לא ניתן להעבירו לתפקיד אחר, ויש ליתן משקל רב יותר לאינטרס הציבורי על פני הפגיעה בעובד.

לעניין הנימוק השלישי, אכן בהחלטה השניה הופיעו טענות חדשות, אשר להן המבקש לא התייחס בשימוע. ביחס לאלה ציין הנציב כי למשיב שמורה הזכות להשלים טיעונים בכתב, ולאחר מכן ישקול אותם בנפש פתוחה וחפצה.

דרך זו מעוררת על פניה קושי, שכן על הנציב היה, ככל שחפץ להשתית חלק מהחלטתו על נימוק זה, לאפשר למשיב טרם קבלת ההחלטה להתייחס לכך. יחד עם זאת, פגם זה אינו מאיין את ההחלטה הראשונה שנימוקיה שרירים וקיימים, ואשר אותם שב ואישר בהחלטה השנייה.

אף אם נתעלם מרכיב זה בהחלטה השנייה, הרי שההחלטה הראשונה ויתר רכיבי ההחלטה השנייה עומדים בעינם.

לסיכום, הטענה כי בהחלטה הראשונה נפל פגם הן ביחס לגורם שנתן את ההחלטה והן ביחס לשקילת אפשרות העברת המשיב לתפקיד אחר לא בוססה. הנציב עיין מחדש בהחלטתו בראי חלופות שונות, ועצם העובדה שהנציב הגיע למסקנה דומה בהחלטה השנייה אינה מהווה, כשלעצמה, פגם. אמנם נפל פגם ביחס לאחת מהנמקותיה, ואולם לא נמצא באיזון הכולל כי נוכח חומרת העבירות המיוחסות למשיב, ההחלטה על השעיית המשיב הינה בלתי סבירה באופן המצדיק ביטולה.

ברע (ארצי) 32506-02-19 מדינת ישראל נ' אופיר לוי ניתן על ידי רועי פוליאק, חני אופק גנדלר, אילן סופר, נ.צ.: ר' קידר, ד' בן חיים; ביום 26.2.19.



סגור לתגובות.

לראש העמוד