השבת כספים ששולמו בטעות

ביה”ד דחה, פה אחד, את ערעור המערערת, עובדת הוראה, ביחס לזכאותה לתשלומים ביתר ששולמו לה עקב טעות החל ממועד גילוי טעותה של המשיבה, ודחה, בדעת רוב, את הערעור ביחס להשבת תשלומים ששולמו למערערת ביתר בגין התקופה שלפני גילוי הטעות, בניגוד לדעת המיעוט שסברה כי יש לבטל כליל את חובת ההשבה של המערערת להשיב חלק מהשכר ששולם לה ביתר.

שכרערעור על פסק דינו של ביה”ד האזורי, במסגרתו נדחתה תביעת המערערת, עובדת הוראה, להצהיר כי היא זכאית ל-16 גמולי השתלמות מיום 1.6.03 ולמצער מיום 1.11.03; כי אינה חייבת להשיב תשלומים כלשהם אותם קיבלה במסגרת שכרה, בגין תואר שני; וכי היא זכאית לקבלת פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין תשלומי שכר מופחתים וניכויים שונים משכרה שלא כדין. כמו כן, חויבה המערערת בהשבת 35% מהחוב שנוצר לה כלפי המשיבה (להלן: המדינה), מעסיקתה, בגין תשלומי יתר ששולמו למערערת לאורך השנים. הדיון נסב אודות השאלה מה הוא האיזון הראוי בנסיבות שבהן שולמו למערערת תשלומים ביתר שלהם לא הייתה זכאית, אולם התשלומים ביתר נבעו אך ורק ממחדליה של המדינה, וזאת באשר לתקופה שעד לגילוי הטעות בחודש 1/13, ולתקופה שלאחר גילוי הטעות.
.
דעת המיעוט (ללאה גליקסמן) עמדה על סוגיית חובת ההשבה כאמור בסעיפים 1 ו-2 לחוק עשיית עושר, ועל הפסיקה בעניין קדם, בעניין אסרף ובעניין עניא, ובכלל זה על השיקולים המנחים בקביעת היקפה של חובת ההשבה.

אשר לתשלומים ששולמו למערערת ביתר עד לגילוי הטעות, בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים, מביאה למסקנה כי יש לפטור את המערערת כליל מחובת ההשבה וכי חיובה בהשבת השכר ששולם לה ביתר היא “בלתי צודקת. זאת שכן, הטעות שהביאה לתשלום ביתר נבעה רק מרשלנות המדינה, והמערערת פעלה בתום לב ולא תרמה לטעות זו כלל; הסתמכות המערערת על שיעור השכר ששולם לה הייתה סבירה ולגיטימית, ומשהסתמכה המערערת על תשלום השכר ושינתה את מצבה לרעה עקב טעות של המדינה, אינטרס ההסתמכות שלה ראוי להגנה; גם בהיבט של חלוקת הסיכונים, משהאשם בתשלום היתר רובץ לפתחה של המדינה, מן הראוי שהיא תישא בנזק הנובע מהטעות.

בנוסף, יש מקום להתחשב גם באופן התנהלות המדינה לאחר גילוי הטעות שהמשיכה והתרשלה ואופן הטיפול שלה בעניין החוב היה בלתי ראוי. נוכח כל האמור, בכל הנוגע לשכר ששולם ביתר בעבר יש לפטור את המערערת כליל מחובת ההשבה.

אשר לזכאות המערערת לתשלום השכר ביתר לאחר גילוי הטעות, על תביעה זו לא חולשות הוראות חוק עשיית עושר, שכן אין מדובר במצב שבו נדרשת המערערת להשיב כספים ששולמו לה ביתר בעבר, אלא היא תובעת כי המדינה תשלם לה בעתיד שכר וגמלה על יסוד נתונים לא נכונים, דהיינו תשלום תוספת לשכר ולגמלה, שהמערערת לא זכאית לה.

המערערת לא הצביעה על מקור נורמטיבי, בחוק או בהסכם, המקנה לה זכאות להמשך תשלום השכר ביתר. לפי הפסיקה, ככלל, ככל שמשולם לעובד שכר ביתר, לא קמה לעובד זכאות להנצחת הטעות ולהמשך תשלום שאינו זכאי לו על פי דין או הוראות ההסכמים החלים עליו. גם אם ייתכנו נסיבות שבהן המעסיק יהיה מנוע מלשנות את תנאי השכר, בשל טענת הסתמכות ושינוי מצב לרעה, לא הוכח כי מתקיימות כאן נסיבות כאלה. לפיכך, המערערת אינה זכאית להמשך תשלום השכר ביתר בעתיד.

השופטים אופק-גנדלר ושפיצר (ונציג הציבור צימרמן, דעת רוב ) קבעו כי נקודת המוצא החולשת על היקפה של סוגיית ההשבה היא בבחינת השאלה לפתחו של מי רובץ האשם לתשלום היתר. בענייננו, נקודת המוצא היא כי טעותה של המשיבה היא שהביאה לתשלום היתר, ולכן עליה לשאת בחלק לא מבוטל מעלויות טעותה.

יחד עם זאת, יש מקום לשקילת מכלול נסיבות הענין ואין מקום על יסוד נתון זה בלבד להעניק פטור מלא מחובת ההשבה, לרבות לסוג התשלום, קרי האם מדובר בתשלום חודשי שוטף או בתשלום חד פעמי. התשלומים החודשיים השוטפים שולמו תקופה קצרה בהרבה מאלה שנידונו בענין אסרף ובענין עניא. מדובר בתקופה מירבית בת כשלוש וחצי שנים וביחס לחלק מהתשלומים החודשיים היא אף קצרה מזו.

יחד עם זאת, האשם לעצם התשלום רובץ לפתחה של המשיבה, ואולם משגילתה את טעותה חדלה ממנה. בנסיבות אלה, השונות מבחינת משך התקופה מאלה שנידונו בענין אסרף ועניא, יש מקום לחייב את המערערת בהשבה מסוימת, ואולם משהאשם לתשלום רובץ לפתחה של המשיבה, היא אמורה לשאת בחלק משמעותי ממנו, ועל המערערת להשיב 20% הימנו; אשר לתשלומים חד פעמיים, נוכח רשלנות המשיבה בהיווצרותם, העדר ביסוס טענת הסתמכות קונקרטית, ומשך הזמן שחלף מאז ביצועם, מן הראוי שהמערערת תשיב 40% מהסכומים החד פעמיים.

עע (ארצי) 35016-10-17 גבריאלה בורשטיין נ’ מדינת ישראל  ניתן על ידי לאה גליקסמן, חני אופק גנדלר, מיכאל שפיצר, נ.צ.: ש’ כפיר, ג’ צימרמן; ביום 27.2.2020.

 


לראש העמוד