הרשעת בעל ואישה בהעסקת עובדת זרה ללא היתר

"מצג" נטען בע"פ מטעם מפקח יחידת האכיפה למעסיקת עובד זר לפיו יוטל עליה קנס מנהלי בלבד נמצא שאינו מגיע כדי הבטחה מנהלית או שלטונית, או מעין הסדר טיעון מחייב, או מתן הגנה מן הצדק. כן נפסק שגם אם הבעל היה מעורב פחות בהעסקת העובדת, לא עלה בידו לסתור את החזקה לפיה היה אף הוא "מעסיק" של העובדת שהועסקה בביתו. עוד נפסק כי הצטברות הליקויים בהתנהלות רשות האוכלוסין וההגירה כלפי המערערים; פגמים בכניסה לבית וב"בדיקה" שנערכה בו, אובדן התיעוד, המצג שיצר המפקח, סתירה בין דו"חות הפעולה וחלוף הזמן עד הגשת כתב האישום, אינם מצדיקים קבלת טענת הגנה מן הצדק, אך אמור להינתן לכך משקל משמעותי בשלב גזירת העונש, לרבות בעת בחינת האפשרות של ענישה ללא הרשעה.

לטענת המערערת הוצג בפניה "מצג" מטעם מפקח יחידת האכיפה (להלן: המפקח), לפיו יוטל עליה קנס מנהלי בלבד. המערערת אינה טוענת להתחייבות מפורשת או פורמאלית, מצד גורם מוסמך שלא להעמידה לדין ככל שתודה בעבירה המיוחסת לה או בכלל, אלא לשיח בלתי פורמאלי במסגרתו שיתף אותה המפקח במדיניות המקובלת אותה עת להסתפק בקנס מנהלי בנסיבות ביצוע העבירה.

נספק קיימות מספר דרכים משפטיות בהן אפשר לבחון את טענת המערערים בדבר "מצג" או "הבטחה" –

טענה ל"הבטחה" מנהלית או שלטונית שיש להחילה גם במשפט הפלילי.

טענה להגנה מן הצדק, ככל שהתנהלות רשויות האכיפה כלפי המערערים פוגעת פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות.

אשר לאפשרות הראשונה, לא הייתה גמירות דעת מצד גורמים מוסמכים במדינה להגיע מול המערערים להסדר בעל תוקף מחייב.

אשר לאפשרות השנייה, בחינת המצג על סמך התנאים הפסיקתיים להבטחה מנהלית מלמדת כי אין הצדקה לאכיפתו, שכן המפקח לא היה בעל סמכות ליתן הבטחה או התחייבות בדבר אי הגשת כתב אישום, ומדרך ניסוח הדברים על ידי המערערת עולה כי הדברים לא נאמרו בכוונה להקנות להם תוקף משפטי.

כן נפסק שהבטחת המפקח אינה מצדיקה שימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק, עד כדי ביטול כתב האישום, שכן העמדת המערערים לדין אינה סותרת באופן מהותי את עקרונות הצדק וההגינות ואינה מגעת לכדי אותם מקרים קיצוניים וחריגים המצדיקים את ביטול כתב האישום. נוכח כל האמור, אין בדברי המפקח כדי להשליך על אחריות המערערים לביצוע העבירה, ויש להתחשב בכך רק בשלב גזירת העונש.

נקבע שהוכחו כל יסודות העבירה העובדתיים והנפשיים, לפי סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, ביחס לשני המערערים (בעל ואישה)

כך, גם אם המערער היה מעורב פחות בהעסקת העובדת, לא עלה בידו לסתור את החזקה לפיה היה אף הוא "מעסיק" של העובדת שהועסקה בביתו. בנוסף, המערער הודה כי ידע שהעובדת מועסקת בביתו, מבלי שניסה לטעון כי ביצע בירור עצמאי לגבי מעמדה. במקום זאת הסתפק בהפניית שאלה כוללנית לרעייתו, ובתשובה לקונית בלבד לפיה "הכל בסדר", אלא שבירור זה אינו הבירור הממצה הנדרש.

נפסק כי הצטברות הליקויים בהתנהלות רשות האוכלוסין וההגירה כלפי המערערים; פגמים בכניסה לבית וב"בדיקה" שנערכה בו, אובדן התיעוד, המצג שיצר המפקח, סתירה בין דו"חות הפעולה וחלוף הזמן עד הגשת כתב האישום, אינם מצדיקים קבלת טענת הגנה מן הצדק, אך אמור להינתן לכך משקל משמעותי בשלב גזירת העונש, לרבות בעת בחינת האפשרות של ענישה ללא הרשעה.

עפ (ארצי) 41938-11-16 הלל קוברינסקי נ' מדינת ישראל  ניתן על ידי סיגל דוידוב מוטולה, רועי פוליאק, מיכאל שפיצר; ביום 11.7.19.

 



סגור לתגובות.

לראש העמוד