ארגון עובדים יציג – סע"א 9685-07-12 ארגון כוח לעובדים וועד עובדי הרכבת נ' ההסתדרות הכללית

    סע"א 9685-07-12  

            ניתן ביום 15 ביולי 2012

1.  ארגון כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

2.  ועד עובדי רכבת ישראל                                                                                המבקשים

 נגד

הסתדרות העובדים הכללית החדשה רכבת ישראל בע״מ                                         המשיבה

רכבת ישראל                                                                                     המשיבה הפורמאלית

בפני:

הנשיאה נילי ארד, סגן הנשיאה יגאל פליטמן, השופטת ורדה וירט ליבנה,

נציג ציבור(עובדים) מר שלום חבשוש, נציג ציבור(מעבידים) מר יורם בליזובסקי

בשם מבקש 1: עו״ד איתי סבירסקי ועו״ד איאן יפה בשם מבקש 2: עו״ד שירן לרנר, עו״ד זוהר גיפס ועו"ד סיגל פעיל בשם משיבה 1: עו״ד אורנה לין, עו״ד מיכל שטיין, עו״ד ורד בר עו״ד מאיה אלתרמן-פרי, עו״ד מירי מלכי בשם המשיבה הפורמאלית: עו׳׳ד גדעון רובין, עו״ד אלון עזרא ועו״ד ליאור בונר

תמצית  פסק  הדין:

בקשת צד שהגישו ארגון כוח לעובדים והוועד מטעמו להכיר בו כארגון היציג שלעובדי הרכבת נדחתה ונקבע, כי ההסתדרות הכללית היא הארגון היציג וכי חלה בשלב זה מניעות של ארגון עובדים אחר ליציגות למשך תקופת המשא-ומתן בין ההסתדרות להנהלת הרכבת לצרכי חתימה על הסכם קיבוצי.

נקבע כי ההסתדרות הכללית היא הארגון היציג המוכר של העובדים ברכבת מזה עשרות שנים. הנהלת הרכבת וההסתדרות מצויים במהלכי משא-ומתןמתקדמים לקראת כריתת הסכם קיבוצי. נוכח זאת, ומאחר שכניסת ארגון חדש כטוען ליציגות נוגדת יש בה כדי לערער את הוודאות והיציבות ביחסי העבודה ברכבת, ולאור עקרונות ההוגנות הוודאות והיציבות כחלק מהותי מיחסי העבודה, נקבע כי עומדת להסתדרות חזקת היציגות.

לפיכך, קם מחסום מפני ההכרה בטענתו של ארגון עובדים אחר, ובכלל זה ארגון כוח לעובדים, להיותו הארגון היציג ברכבת, וזאת משך תקופת המשא-ומתן בין ההסתדרות להנהלת הרכבת לצרכי חתימה על הסכם קיבוצי, וזאת ככל שהמשא-ומתן ימשיך להתנהל באופן סביר,משך זמן סביר, באפקטיביות, בענייניות, בתום לב ובהגינות.

נקבע שחזקת היציגות מאפשרת למעסיק לנהל משא-ומתן קיבוצי יציב, רצוף וענייני עם ארגון העובדים הקיים – היציג, כך שלא יתעורר ספק בנוגע לסמכות הצדדים לקיים משא-ומתן ולהיותם צדדים להסכמים קיבוציים. ככל שתתאפשר תנודתיות בלתי מבוקרת בהכרה ביציגות של ארגוני עובדים והחלפתם חדשות לבקרים, תוך כדי משא-ומתן עם המעסיק, תושלך עננה של חוסר ודאות על מערכת היחסים הקיבוציים בתחום דיני העבודה ותתערער יציבותה.

בהעדר ודאות ויציבות ביחסי העבודה אף נפגמת ההוגנות המתחייבת בין המעורבים ביחסי העבודה. תחרות בלתי מבוקרת בין ארגוני עובדים טומנת בחובה נזק לצדדים למשא ומתן.

כן נקבע שלאחר שהצדדים יחתמו על ההסכם הקיבוצי, ובהעדר מחלוקת באשר ליציגותה של ההסתדרות, תחול מניעות מהעלאת טענת יציגות נוגדת, לתקופה סבירה נוספת, של שנה אחת, בשים לב לבחינת הנסיבות כפי שיובררו באותה עת.

פסק הדין

 הנשיאה נילי ארד

הרקע לסכסוך

1.    מזה כשנה וחצי עדים אנו לתהפוכות ומאבקים ביחסי העבודה בחברת רכבת ישראל בע״מ, במסגרתם הוכרזו חדשות לבקרים סכסוכי עבודה, עיצומים, שביתות והשבתות. בתוך כך, ניתנו הכרעות בתי הדין האזוריים לעבודה בתל- אביב ובחיפה, ובבית הדין הארצי בבקשות צד וסעדים זמניים. כל זאת, במטרה להחזיר את פעילות הנהלת הרכבת ועובדיה לפסים הראויים של מתן השירות לציבור, כנדרש.

בחודש מרץ 2012 ניכר היה כי הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים עלו על דרך חדשה של הידברות והסכמות. בתוך כך, על בסיס מסמך הבנות שסוכם בין הנהלת הרכבת מזה והסתדרות העובדים הכללית החדשה וועד העובדים מזה, ובחסות בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, נמצאים כיוס הליכי המשא-ומתן בין הצדדים, בישורת האחרונה לקראת כריתתו של הסכם קיבוצי מיוחד בחברת הרכבת.

בעוד מהלכי המשא־ומתן בעיצומם, קם ומתרגש במלוא עוזו סכסוך חדש ברכבת ישראל, בשאלה איזה הוא ארגון העובדים היציג ברכבת. מחלוקת זו, אשר למרבה הצער פשתה אף בקרב ציבור העובדים ברכבת, היא מושא דיוננו בהליך זה.

הצדדים להליך

2.    רכבת ישראל בע״מ הוקמה בשנת 2003 ומועסקים בה כ – 2000 עובדים (להלן: הנהלת הרכבת או הרכבת).

המשיבה 1 בהליך זה היא הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: ההסתדרות הכללית או ההסתדרות). לטענת ההסתדרות היא ארגון העובדים היציג של עובדי הרכבת מזה עשרות שנים, ובתקופה הרלבנטית להליך זה, 91% מעובדי הרכבת משלמים לה מסי חבר, וכ ־ 1,900 מהעובדים חברים בה. המבקש 1 – ארגון כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי (להלן: ארגון כוח לעובדים או הארגון} הודיע להנהלת הרכבת ביום 3.7.2012 כי הוא ״הארגון היציג החדש״ מכוח הוראת סעיף 3 לחוק הסכמים קיבוציים, לאחר שב – 1,050 עובדים חתמו על טפסי הצטרפות לארגון.

המבקשים 2 בהליך שלפנינו, מונו על ידי ההסתדרות בחודש אוגוסט 2010 כוועד עובדים ברכבת. בתפקידם זה שימשו עד להדחתם, בהחלטת מוסדות הסתדרות ביום 1.7.2012, בעקבותיה מינתה ההסתדרות ועד אחר תחתיהם. ביום 3.7.2011 הודיע ארגון כוח לעובדים להנהלת הרכבת כי בכוונתו לפנות למבקשים 2 כדי שיכהנו כוועד מטעמו. במעמדו זה, הצטרף מבקש 2 לבקשת הצד, ובהתאם יכונה בהליך זה ־ הוועד.

בקשת הצד בסכסוך

3,       סעיף 25(2) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ״ט – 1969 מקנה לבית הדין הארצי לעבודה סמכות עניינית ייחודית לדון בתובענה ״בין ארגון עובדים אחד לארגון עובדי□ אחר׳׳ כערכאה ראשונה.

מכוח הוראתו של סעיף 25(2) לחוק בית הדין לעבודה, הגישו המבקשים – ארגון כוח לעובדים וועד העובדים, בקשת צד נגד ההסתדרות הכללית ורכבת ישראל בעתירה להכיר בארגון כוח לעובדים כארגון היציג ברכבת החל ממועד מסירת ההודעה על כך להנהלת הרכבת – קרי, מיום 3.7.2012.

הסעדים להם עותרים המבקשים on אלה:

א.   צו מניעה זמני המורה לרכבת ולהסתדרות להימנע מכל פעולה כנגד ארגון כוח לעובדים והוועד ונציגיהם שיש בה כדי לפגוע ולהפריע לביצוע מלאכתם כנציגי עובדי הרכבת ולפגוע בהתארגנות העובדים.

ב.   צו הצהרתי זמני המורה כי ארגון כוח לעובדים הינו הארגון היציג של עובדי הרכבת.

ג.   צו עשה המורה לרכבת לגהל משא-ומתן עם ארגון כוח לעובדים והוועד לקראת חתימת הסכם קיבוצי בהמשן למתווה שסוכם בין ההסתדרות לרכבת.

ד.   כל סעד אחר, ככל שיידרש וככל שיראה לבית הדין הנכבד – מתאים וצודק בנסיבות העניין.

המבקשים צירפו לבקשת הצד, כ־1,050 טפסי ההצטרפות עליהם חתמו העובדים, וטפסים חתומים הכוללים, לטענתם, הודעה להסתדרות על ידי כל אחד מהעובדים, על הפסקת חברותו בה. לטענת המבקשים, טפסי ההצטרפות לארגון כוח לעובדים וטפסי ביטול חברותם בהסתדרות לא הומצאו להנהלת הרכבת ולהסתדרות, מחמת החשש שיבולע לעובדים שחתמו עליהם. על כן, צירפו את הטפסים הללו לבקשת הצד וביקשו כי בית הדין יבחן את אמינות הטפסים ויאשר את מספרם.

בהודעה משלימה מהיום, הודיע הארגון כי בעקבות הדיון בבקשת הצד, ״הומצאו להסתדרות בבוקר יום 12.7.2012 תתקבלו אצלה, 1062 מכתבי ביטול החברות בהסתדרות של עובדים ברכבת ישראל״ אשר הופקדו בשעתו לבחינתו של בית דין זה.

4,      לשם העמדת דברים על מכונם, נציין כי בהליך שלפנינו, הסעדים המבוקשים בצו המניעה הזמני אינם בגדר סמכותו העניינית של בית דין זה, ומקומם להתברר בבית הדין האזורי לעבודה כערכאה דיונית ראשונה, במסגרת הוראת סעיף 33יא לחוק הסכמים קיבוציים, תשי״ז – 1957. על כן, אין אנו נדרשים לדיון בסעד הזמני המבוקש[1], ובירורו תלוי ועומד כיוס בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

5,      עוד יצויין כי בהיענות למבוקשה של הנהלת הרכבת, ומשעניינו של ההליך שלפנינו בסכסוך בין ארגוני עובדים כמשמעותו בסעיף 25(2) לחוק בית הדין לעבודה, אנו קובעים כי רכבת ישראל בע"מ הינה משיבה פורמאלית בהליך.

המחלוקת

6,      ראש לכל יובהר, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין מדובר בהתארגנות ראשונית של ארגון עובדים, אף לא בהתארגנות פורצת של ארגוני עובדים המתחרים ביניהם על הבכורה מי מהם יוכר כארגון היציג במפעל שאינו מאורגן.

בענייננו, מדובר במקום עבודה מאורגן, שההסתדרות היא ארגון העובדים היציג בו, מזה שנים, ואשר מכוח חוקתה מינתה את ועד העובדים.

על יציגותה הבלעדית של ההסתדרות עד כה, מערער כיוס ארגון כוח לעובדים, בטענה לפיה החל מיום 3.7.2012 הוא הארגון היציג של עובדי הרכבת. במעמדו זה, מבקש ארגון כוח לעובדים, ביחד עם הוועד שבחסותו, לבוא בנעליה של ההסתדרות בישורת האחרונה של מהלכי המשא-ומתן שמקיימת ההסתדרות עם הנהלת הרכבת,

לטענת ההסתדרות, לאחר ההדחה וכפועל יוצא ממנה, יושבת ראש הוועד וחבריה, הם שגררו את ארגון כוח לעובדים לטעון ליציגותו בקרב עובדי הרכבת. טענה זו מוכחשת על ידי המשיבים.

על רקע זה, נדרשים אנו להחליט מי מבין שני הארגונים הוא הארגון היציג ברכבת.

7.    נקדים אחרית לראשית ונאמר, בי לאחד שנתנו דעתנו לחומר הרב שהובא לפנינו ולטיעוני הצדדים בכתב ובעל על פה, הגענו לכלל מסקנה לפיה בנסיבותיו של מקרה זה, ההסתדרות הכללית היא בלבד הארגוץ היציג של העובדים ברכבת ישראל. זאת, בעיקר, נוכח מהלכי המשא-ומתן המתקדמים לכריתתו של הסכם קיבוצי, בינה לבין הנהלת הרכבת. בנסיבות אלה, קם מחסום המניעות מפני הכרה ביציגותו של ארגון עובדים אחר, לרבות ארגון כוח לעובדים. משכך הוא דין בקשת הצד שהגישו המבקשים, להידחות. טעמינו למסקנה זו נפרט להלן.

הילוכו של דיון יהא זה: נפתח בתיאור המסכת העובדתית כפי שנפרשה לפנינו, וממנה נפנה לדין החל ויישומו בנסיבות המקרה שלפנינו.

המסכת העובדתית כפי שהובררה מטיעוני ההסתדרות אשר לא הופרכו

8.    ההסתדרות הכללית הינה מזה שני□ הארגון היציג ברכבת. במעמדה זה, נחתמו בינה לבין הנהלת הרכבת הסכמים קיבוציים המסדירים את יחסי העבודה הקיבוציים ברכבת. המרכזיים שבהם, הסכם קיבוצי מיוחד משנת 1994, הסכמים קיבוציים מיוחדים משנת 2003, הסכם קיבוצי מיוחד משנת 2010 והסכם קיבוצי מיום 4.8.2011 (הסכם הבטיחות).

בתקופה שבין אוקטובר 2010 למרץ 2012 הוכרזו על ידי ההסתדרות שבעה סכסוכי עבודה, בין היתר בנוגע למיקור חוץ של עבודות; פגיעה בעבודה המאורגנת! כוונת שר התחבורה ל׳יסגור״ את החברה עקב בעיות בטיחות! ושינויים במבנה הארגוני של החברה.

ביום 29.12.2011 הכריזה ההסתדרות על סכסוך קיבוצי בדרישה לקיום משא- ומתן לחתימה על הסכם קיבוצי חדש. בעקבות הליכי משמעת שננקטו על ידי הנהלת הרכבת, הוכרזה ביו□ 26.3.2012 שביתת הזדהות אצל כל המעסיקים באיגוד עובדי התחבורה, כהפגנת תמיכה וסולידריות עם מאבקם של עובדי הרכבת כפי שצוין בעילות הסכסוך.

הסכסוכים דלעיל ושכמותם נדונו בבתי הדין האזוריים לעבודה בתל אביב ובחיפה, כאשר הליכי הערעור הגיעו אף לפתחו של בית דין זה. בעקבות הדיונים בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, במותב בראשות סגנית הנשיא (כתוארה אז), השופטת אפרת לקסר, הגיעו הצדדים ביום 27.3.2012 למתווה הבנות מפורט, המסדיר את המחלוקות ביניהם בצד סיכום בדבר הטבות משמעותיות ביותר לציבור העובדים, כפי המשתקף מנוסח מתווה ההבנות, מדובר בסיכום כולל ומקיף המתייחס כמעט לכל תחוס במערכת יחסי העבודה ברכבת,תוך ירידה לפרטי פרטים בכל נושא ונושא.

לטענת ההסתדרות, בהתערבות הגורמים המוסמכים הבכירים ביותר הומצאה לה, ביום 6.2012.14, טיוטת ההסכם הקיבוצי מטעם הרכבת, שאושרה על ידי הממונה על השכר. בהתאם, ״הצדדים סבורים וכך אף הודיעו לבית הדין, כי הטיוטה מבטאת את מרבית ההסכמות כפי שבאו לידי ביטוי במתווה ההבנות וכי על אף שנדרשת עבודה נוספת, אזי לא נדרש זמן רב לצורך השלמת הטיוטה וחתימתה כהסכם קיבוצי״.

משבר היחסים עם יושבת ראש הוועד וחבריו

9.    בטיעוניה לפנינו, שטחה ההסתדרות מסכת יחסים קשה בהתנהלות הוועד ובמיוחד בהתנהלותה של יושבת הראש שלו. ההידרדרות ביחסים אלה הלכה והחמירה, כדי כך שננקטו נגד יושבת ראש הוועד וחבריו הליכי הדחה. הוועד מצידו ביקש לדחות טיעונים אלה. לשיטתו, הנהלת הרכבת ונציגיה המוסמכים של ההסתדרות נקטו כלפיהם בהליכים חריגים ובלתי ראויים.

בד בבד עם הדחת חברי הוועד, קם ארגון כוח לעובדים ובצוותא חדא עם יושבת ראש הוועד וחבריו, קרא תיגר על יציגותה של ההסתדרות, בטענה כי הוא הארגון היציג של עובדי הרכבת.

נוכח הטענות לפיהן הכרזת היציגות של ארגון כוח לעובדים, נובעת למעשה מכוונתם של יושבת ראש הוועד וחבריו לנהל את מהלכי המשא-ומתן על פי דרכם, עובר להדחה ואחריה, נעמוד להלן, על עיקר טיעוני הצדדים, בהקשר זה.

טיעוני ההסתדרות

10.בחודש אוגוסט 2010 בחרה ההסתדרות הכללית בוועד עובדים חדש ברכבת ישראל. יושבת ראש הוועד, גב׳ גילה אדרעי, נבחרה על ידי מועצת העובדים. בחירה זו נעשתה על פי חוקת ההסתדרות ובמסגרתה. בסמוך לאחר מכן החל הסכסוך ביו ההסתדרות לבין חברת הרכבת. תוך כדי ניהול המאבק עם הנהלת הרכבת, התחוורה תמונה קשה, על פיה ועד העובדים בהנהגת יושבת הראש שלו, מסרבים לקבל את מרות ההסתדרות ובמיוחד את הנחיותיה. זאת בכל הנוגע לדרישת ההסתדרות כי יקיימו צווי בית משפט ״ויהי מה״ ולא ינקטו בשביתות פראיות שאינן מאושרות על ידי האיגוד המקצועי.

מצב הדברים הגיע לידי כך, שההסתדרות מצאה עצמה בין הפטיש לסדן, במאבקה הארגוני נגד הנהלת הרכבת לבצע מיקור חוץ ושינוי ארגוני מזה, ובמהלכיה להטלת מרותה על הוועד, מזה. משקיום צעדים משמעתיים נגד הוועד באותה עת היה מחליש את נציגות העובדים במשא־ומתן מול הרכבת. מודרכת באחריותה לאינטרסים של העובדים ברכבת והצורך בהגנה עליהם, נמנעה ההסתדרות מלהפעיל את מרותה על חברי הוועד בצעדים רשמיים. עם זאת, ״לכל אורך התקופה, נעשו שיחות רבות מספור עם יושבת ראש הוועד ועם חברי ועד נוספים, חלקן שיחות קשות, בהן הובהר להם כי עליהם לחדול מצעדים שיש בהם הפרת החלטות בית הדין והפרת מרות וכי יש לפעול בהתאם לכללים המקובלים במשפט העבודה״.

למרות כל אלה, חזרו יושבת ראש הוועד וחבריו, והפרו התחייבויותיהם לבתי הדין לעבודה ולהסתדרות, תוך שנקטו בצעדים ארגוניים לא מאושרים. התנהלות זו פגעה ביכולת המשא-ומתן של ההסתדרות, כמו גס בציבור העובדים ובציבור המשתמשים ברכבת. כתוצאה מכך, נפגעה תדמית עובדי הרכבת, כדי כך שקריאות לפיטורים, הפרטה וסגירת הרכבת, נשמעו בציבור. הנהלת הרכבת מצידה, עשתה שימוש בהתנהלות הוועד, על מנת לנסות ולהחליש את עמדת ההסתדרות במשא-ומתן. בד בבד, נקטה הנהלת הרכבת בהליכי משמעת כלפי עשרות עובדים ובהם יושבת ראש הוועד וחברי ועד אחרים. בנוסף הגישה הנהלת הרכבת בקשות ביזיון לבית הדין האזורי לעבודה וכן הגישה תביעת נזיקין על סך של כ-1,700,000 ש״ח נגד יושבת ראש הוועד ושניים מסגניה.

מרבית ההליכים הללו בוטלו בסופו של דבר, נוכח האצת מהלכי המשא־ומתן וקידומם, בחסות בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב

11. לטענת ההסתדרות, האירוע המשמעותי והקשה ביותר, התרחש במסגרת בירור הליך בזיון. בהחלטה מיום 14,2.2012 קבע בית הדין האזורי בתל אביב, באותו הליך, כי יושבת ראש הוועד ושניים מחבריו ״נהגו בהפקרות כאשר הפרו בבוטות החלטות של בית הדין ובכך גרמו להתרופפות מוחלטת של יחסי העבודה בין הצדדים ולירידה של הרכבת מן ׳הפסים׳, כך שאיננה יכולה לשרת עוד את ציבור הנוסעים. בית הדין אינו יכול להשלים עם התנהלות שכזו של חברי ועד עובדים ארצי, המפרים במצח נחושה החלטות שיפוטיות״.

חומרה יתירה נודעה להתנהלותם זו, לאחר שיושבת ראש הוועד וחברי ועד נוספים הוצאו מאולם בית הדין האזורי, לאחר שקראו קריאות בלתי ראויות כלפי הנשיאה וכלפי בית הדין, כמהלך דיון שהתקיים ביום 13.6.2012 לאחר סיכום מתווה העקרונות.

בזאת לא הסתיימה הפרשה. חברי הוועד בהנהגתה של יושבת הראש שלו הקצינו התנהגותם, במהלך הדיונים לקראת גיבוש הסכמות בין הצדדים. כך, בהחלטה מיום 24.6.2012 קבעה נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, מתווה לניהול משא-ומתן אינטנסיבי יומיומי בין הצדדים בכל הנושאים שבמתווה ההבנות, לצורך חתימת הסכם קיבוצי ללא תנאים מוקדמים, ולמסירת דיווחים שבועיים לבית הדין על התקדמות המשא-ומתן (ההליך מתנהל במסגרת ס״ק 16423-06-12}.

למרות ההבנות וההסכמות שגובשו, ותוך יצירת סיכון מוחשי להישגים שההסתדרות השיגה עד לאותו מועד, הודיעה יושבת ראש הוועד כי לא תתייצב לישיבות המשא-ומתן, בניגוד מפורש להנחיית יושב ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, ובניגוד להחלטת בית הדין כי לא יותנו תנאים מוקדמים למשא־ומתן. לטענת ההסתדרות, כתוצאה מאי התייצבותה של יו״ר הוועד וחבריו לדיונים, בוטלו ארבע ישיבות משא־ומתן, ולא חודשו עד היום.

מצב הדברים הלך והחריף, תוך שיושבת ראש הוועד וחבריו חזרו ועמדו על סירובם לקבל את מרות ההסתדרות, אף לא במחיר הדחה, בנסיבות אלה, נאלצה ההסתדרות לנקוט בצעד הקיצוני של השעיה והרחקה של יושבת ראש הוועד ושלושה מחבריו, בהליכי משמעת של פיזור הוועד ומועצת העובדים וכינון ועד חדש. בתוך כך, קבעה ועדת המשמעת של ההסתדרות, בהחלטה מיום 1.7.2012,כי אין מנוס מנקיטה בסנקציה של הרחקת הארבעה מוועד העובדים בהתאם לסעיף 2(ה) לפרק 10 לתקנון ועדי עובדים.

ביום 4.7.2012 הודיע מר אבי אדרי, יו״ר איגוד עובדי התחבורה בהסתדרות, על מינוי ועד פעילה חדש ברכבת. בנוסף, שלחה ההסתדרות למנכ״ל הרכבת הודעה על מינוי הוועד החדש כאמור, וכן הודעה והבהרה בדבר היציגות.

12.ביום 3.7.2012 הודיע ארגון כוח לעובדים להנהלת הרכבת על היותו הארגון היציג, ובו ביום הגישו חביי הוועד תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה נגד החלטת ההדחה. לטענת ההסתדרות, במהלך הדיון בבית הדין האזורי, הצהירו חברי הוועד כי לא חתמו בעצמם חברות בארגון העובדים האחר, אך לא הכחישו כי החתימו אחרים לעשות כן. זמן קצר לאחר מכן הודיעו כי ״נכנעו״ לדעת ציבור העובדים והחליטו לחתום אף הם כחברים בארגון העובדים האחר.

למחרת היום, לאחר שהתקיים דיון בבקשה, הודיעו על חזרתם מהתביעה. לבקשתם הורה בית הדין על מחיקת ההליך והשית עליהם הוצאות משפט בסך 10,000 ש״ח.

13.ביום 4.7.2012 הוגשה בקשת הצד לבית דין זה, על ידי ארגון כוח לעובדים והוועד שמונה על ידו. בבקשת הצד עתרו המבקשים להכיר בארגון כוח לעובדים כארגון היציג של עובדי הרכבת, והתבקש צו עשה המורה לרכבת לנהל משא-ומתן עם ארגון בוח לעובדים ועם הוועד, לקראת חתימת הסבם קיבוצי בהמשן למתווה שסוכם עם הנהלת הרכבת ועל פיו.

14.ההסתדרות טוענת כי ועד העובדים שהודח על ידה, פועל להעברת העובדים לארגון כוח לעובדים, על מנת לסייע לו במאבקו מול ההסתדרות. זאת, תוך הפעלת לחץ בלתי הוגן על העובדים לשם הישרדותם האישית של חברי הוועד, ועל מנת להימנע מלקיחת אחריות על אירועי הפרת מרות, משמעת ובזיון החלטות שיפוטיות. לטענתה, הצטרפות העובדים לארגון כוח לעובדים, ככל שהייתה, מונעת על ידי חברי הוועד, כפועל יוצא מהדחתם. בנסיבות אלה, אין מדובר בהתארגנות אותנטית המשקפת רצון עצמאי ואותנטי של עובדי הרכבת לבטל חברותם בהסתדרות ולהצטרף לארגון כוח לעובדים.

ההסתדרות הכחישה מכל וכל טענת ה״קנוניה״ כביכול, עם הנהלת הרכבת, כפי שמייחסים לה המבקשים בטיעוניהם, בטענה כי טיעונים אלה משוללי כל יסוד עובדתי והועלו בעלמא.

מנגד טענה, כי משך כל התקופה עשתה כל הנדרש לשיתוף חברי הוועד ויושבת הראש שלהם במהלכים אלה, משראתה בהם כבעלי דברם של העובדים בשטח. אולם, התנהלותם של חברי הוועד ויושבת הראש שלו במיוחד, חרגה מכל נורמה מקובלת של יחסי עבודה, ופרצה את גבולות המותר והאסור כלפי בית הדין לעבודה וכלפי הנהלת הרכבת. על רקע זה, ולא מחמת ״קנוניה״ כביכול עם הנהלת הרכבת, התקבלה ההחלטה על הדחתם מתפקידם כחברי ועד מטעם ההסתדרות. הוסיפה ההסתדרות ודחתה את טענות ההתנכלות לעובדים המיוחסות לה על ידי המבקשים, בגין חתימתם על טפסי הצטרפות לארגון כוח לעובדים, בשיתוף פעולה עם הנהלת הרכבת, או אחרת.

לטענת ההסתדרות, היא זו אשר ניהלה מאבקים מרים נגד הנהלת הרכבת בהגנה על העובדים ובחיזוק מעמדם ושיפורו. היא זו שייצגה את האינטרסים של העובדים בהליכים המשפטיים הרבים והמורכבים שהתנהלו בבתי הדין לעבודה. ושהביאה להתנהלות המשא־ומתן, כפי ביטויו בהסכם ההבנות ובטיוטת ההסכם הקיבוצי, במגעיה עם הגורמים הבכירים ביותר בממשלת ישראל ובמשרד האוצר. בתוך כך, הוסיפה וטענה, כי למעלה מ־ 91% מקרב העובדים ממשיכים לשלם לה מסי חבר, וכי לא קיבלה ולו הודעה אחת על חזרה מחברות של מי מהעובדים, כנדרש בתקנון.

טיעוני המבקשים

15,נקדים ונציין כי בקשת הצד המאומתת בתצהיר, לא נסתרה במאומה ולא הוכחשה המסכת העובדתית כפי שהוצגה על ידי ההסתדרות, בכל הנוגע להתנהלותם של יושבת ראש הוועד וחבריו, בפני ערכאות בית הדין האזורי לעבודה, או כלפי הנהלת הרכבת מעסיקתם, או בנוגע לסיכול מהלכי המשא מתן ואי ציות להוראות ההסתדרות, לעניין אחרון זה, התייחסה באת-כוח הוועד בטיעוניה לפנינו, תוך שהטעימה כי ״הוועד הזה מעולם לא פעל באופן שבו הוא הפר מרות של ההסתדרות, וההסתדרות מעולם לא טענה כן, אף פעם ובחיים לא,לא כלפיו כארגון ולא כלפי חבריו כבודדים״.

16. לפי הנטען בבקשת הצד, ארגון כוח לעובדים הודיע ביום 3.7.2012 להנהלת הרכבת כי ברשותו חתימות של כ- 1050 מעובדי הרכבת על טפסי הצטרפות לארגון וכי נוכח שיעור חתימות זה של למעלה ממחצית העובדים, הוא הארגון היציג החדש ברכבת, כשהמועד הקובע לקביעת היציגות ברכבת חמו יום מסירת ההודעה למעסיק, דהיינו  3.7.2012. בנוסף, הודיע להנהלת הרכבת כי בכוונתו לפנות למבקשים 2 כדי שיכהנו כוועד מטעמו.

בנוגע למהלכי ההתארגנות, נטען בבקשת הצד, כי הצטרפות העובדים לארגון כוח לעובדים, החלה ״במהלך סוף השבוע האחרון לחודש 6/2012 ובתחילת השבוע הראשון לחודש זה (7/2012)״. אז החלו עובדי הרכבת ״בהמוניהם״ להצטרף כחברים בארגון כוח לעובדים ״לאחר שחתמו הם על טפסי ביטול חברותם״ בהסתדרות. בהתייחס לסמיכות הזמנים בין ההדחה של חברי הוועד לבין החתימה על טפסי ההצטרפות לארגון כוח לעובדים, טען בא-כוח הארגון בדיון לפנינו, כי התארגנות העובדים לא באה בעקבות הדחת הוועד, אלא התרחשה כהתארגנות אותנטית, מטעמים ״של העדפה אידיאולוגית ומהלך טבעי, קצר מועד״; וכי ״במשך כמה חודשים קודם להדחה היו מספר עובדים וחברי ועד בקשר איתנו, נציגי כוח לעובדים, בהיכרות הולכת וגוברת סביב כל מיני אירועים שקרו ברכבת, שהכל בא לידי ביטוי סביב ההדחה. במהלך הקשר הזה הייתה היכרות גוברת והולכת עם המהות של כוח לעובדים והשוני שלו מההסתדרות, שבין היתר, התקנון שלו לא מאפשר את מה שקרה עם ההסתדרות והוועד׳,. במענה לשאלת בית הדין אישר כי טיעונים אלה לא מצאו ביטויים בבקשת הצד, והוסיף וציין כי העובדים לא פנו אליו במסמך, וכי המסמכים שברשותו הם ״לא מסמכים רשמיים, שמעידים על ההבנה שלהם בארגון כוח לעובדים״.

17. בבקשת הצד הטעימו המבקשים במיוחד כי מטרתם "היא לחדש את הליך המשא-ומתן עם המשיבה 1– לנהלו בחפץ לב ובתום לב – לקראת חתימה על הסכם קיבוצי". בהתייחס למהלכי המשא-ומתן, ולעיתוי העלאת טענת היציגות,

טען בא-כוח הארגון כי ״גם לנו בארגון כוח לעובדים, ואני בטוח שגם לארגונים אחרים, זה מצב לא נעים, שזמן קצר יחסית לפני חתימת הסכם קורה דבר כזה״. באת־כוח הוועד טענה כי ראש הוועד וחבריו הם אלה שהניעו את גלגלי המשא־ ומתן, להם ההבנה הנכונה של צרכי העובדים ברכבת והאינטרסים שלהם, כי היו אלה חברי הוועד שהאיצו כל העת בהסתדרות להחיש את מהלכי המשא־ומתן ולמנוע מהנהלת הרכבת לסכל את המוסכם ולעשות לביתה בלבד. לטענתה, הקש ששבר את גב הגמל ״היה זה שהעובדים ראו שההנהלה מבקשת לעצמה דרור לבטל את רצונם באופל מוחלט, לדלג מעליהם, ובשיתוף פעולה ביחד עם ההסתדרות, מבקשת לבטל את במחי יד את מי שאמור להקפיד ולשמור והוא היה מבחינת העובדים הגורם היחיד שנבחר על ידו וגם כנראה מימש, ולבד, את ההגנה על זכויות העובדים, דווקא בעת ביצוע וקיום מו״מ״. הוסיפה באת-כוח הוועד ולראשונה טענה לפנינו, כי בין הנהלת הרכבת להסתדרות נרקמה ״קנוניה״ אשר באה לידי ביטוי בכך ש״נשללה מהעובדים הללו הזכות האמיתית לבחור, כשהמעסיק מפעיל את כוחו כנגד העובדים, בניסיון להשפיע על בחירתם״.

תגובת הנהלת הרכבת

18. בא-כוח הנהלת הרכבת הכחיש מכל וכל טענת המבקשים בדבר ״קנוניה״ כביכול שעשתה ההנהלה עם ההסתדרות נגד העובדים, תוך שהטעים כי במשך 18 חודשים התנהל ביניהם מאבק, עד אשר הבשילו מהלכי המשא־ומתן. בנוסף הכחיש טענות הוועד בדבר התנכלות מכוונת כלפיהם במעמדם כעובדים. לטענתו, משהודחו חברי הוועד מתפקידם על ידי ההסתדרות, וכל עוד לא נקבע כי ארגון כוח לעובדים הוא הארגון היציג כדין, נדרשו חברי הוועד המודחים, שמונו על ידי ארגון כוח לעובדים, לחזור לעבודתם כעובדי הרכבת.

במענה לשאלת בית הדין, השיב כי שינוי ארגון יציג עלול לפגוע בוודאות ביחסי העבודה בשלב זה של המשא-ומתן, לטענתו, לאורך כל הדרך ״אין ספק שההסתדרות הייתה הכוח המרסן. לכן, אם הועד הוא הקטר אני לא בטוח שנגיע להסכם, אותו הסכם שלגביו יצא מתווה העקרונות״. עם זאת ציין כי לאחר שתתקבל החלטה שיפוטית מי מהארגונים הניצים הוא הארגון היציג, הנהלת הרכבת תשתף עמו פעולה כנדרש.

אתנחתא

19. משהגענו עד הלום, ולאור המסכת העובדתית וטיעוני הצדדים כפי שנפרשו לעיל, נפנה לדיון בסוגיות המשפטיות שביסוד דיוננו, וליישום הדין על עובדות המקרה, והכרעה בו בנסיבותיו.

חופש ההתארגנות בארגוו עובדים

20. הזכות להתאגד בארגון עובדים הינה זכות יסוד חוקתית[2] הנגזרת מן הזכות החוקתית לכבוד האדם, וזכות חוקית המעוגנת בחוק הסכמים קיבוציים התשי״ז1957 והמחייבת הגנה על זכויות העובדים במישור הקיבוצי ובמישור האינדיבידואלי. על מהותה של זכות ההתארגנות בארגון עובדים על שני פניה, עמד בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בפרשת עמית[3] באלה הדברים:

״שני פנים לחופש ההתארגנות בארגון עובדים. פן אהד – קולקטיבי, היא הזכות הארגונית לפעול במסגרת קיבוצית, ופן שני – אישי: זכותו של הפרט להצטרף לאיגוד מקצועי לפי בחירתו. הפן הראשון מכוון לקבוצה המאורגנת, והפן השני מכוון לפרט."

בהיבט של המימד האישי מוגנת זכותו של העובד כפרט בהוראת סעיף 33ח לחוק הסכמים קיבוציים להצטרף לארגון עובדים לפי בחירתו: שלא להצטרף לכל ארגון עובדים אם זו אכן בחירתו; כמו גם להיות פעיל בארגון עובדים ובוועד עובדים ולהקימם. לכך מצטרפת ההגנה מפני התנכלות מחמת התארגנות או מעורבות בה, בהוראתו של סעיף 33י לחוק הסכמים קיבוציים. המימד הקיבוצי מעניק את התוכן והעומק החיוניים להגשמת תכלית ההתארגנות, וביטויה בזכות לנהל משא־ומתן קיבוצי ובזכות לנהל מאבק ארגוני עד כדי שביתה*. במסגרת זו, ולשם הגשמת זכות ההתארגנות במימד הקיבוצי, ניתנת הגנת המחוקק לנציגות ארגון עובדים בסעיף 33ט לחוק הסכמים קיבוציים המורה כי ״מעביד לא ימנע מנציג של ארגון עובדים להיכנס למקום עבודה״ במימוש הזכות לפעול למען התארגנות עובדים בוועד עובדים ובארגון עובדים.

על עקרון היציגות של ארגון עובדים

21.עקרון היציגות של ארגון עובדים במפעל מסוים או אצל מעביד מסוים, קבוע בסעיף 3 לחוק הסכמים קיבוציים שכותרתו: ״ארגון יציג לגבי הסכם קיבוצי מיוחד" והוראתו זו:

"ארגון יציג של עובדים לענין הסכם-קיבוצי מיוחד הוא ארגון העובדים שעם חבריו נמנה המספר הגדול ביותר של עובדים מאורגנים שעליהם יהול ההסכם, או שהוא מייצגם לעניו אותו הסכם, ובלבד שמספר זה אינו פחות משליש כלל העובדים שעליהם יחול ההסכם."

ככלל, המועד הקובע לבחינת יציגותו של ארגון עובדים הוא מועד ההודעה למעסיק לפיה חברים בו לפחות שליש מכלל העובדים במקום העבודה [4]. בפסק הדין בפרשת העובדים הבכירים בפז* עמד בית דין זה על חשיבותו של ארגון עובדים יציג יחיד במקום עבודה מאורגן בדברים אלה:

"ביסודם של יחסי העבודה הקיבוציים בישראל בהיותם מושתתים על חוק הסכמים קיבוציים, מצויים ארגונים יציגים של עובדים. רק להם ניתנה ה׳פריבילגיה׳ בתחום זה ורק להם ניתן המעמד, שיש בהם מכוחו של מחוקק לקבוע נורמות שמעבר לנורמות חוזיות. מחוק ההסכמים הקיבוציים עולה 'הבלעדיות' שבמעמד ובכוחו של ארגון עובדים יציג. לא יכול להיווצר מצב שבו יהיו ׳שניים אוחזין בטלית/ מצב שבו כל אהד משני ארגוני עובדים יהיה ארגון עובדים יציג לענייו אותו הסכם קיבוצי מיוחד – הסכם קיבוצי מפעלי."

הנה כי כן, זכות ההתארגנות במישור יחסי העבודה הקיבוציים מוגשמת באמצעות ארגון עובדים יציג אחד העומד בתנאים הנדרשים בחוק, והמוגדר כ״ארגון העובדים היציג״ והוא זה אשר יכול להיות צד להסכם קיבוצי מול המעסיק/ בדרך זו נשמר עקרון הוודאות ביחסי העבודה הקיבוציים. כפי שציינתי בפרשת האוניברסיטה הפתוחה:

"ההיבט המהותי של עקרון היציגות, בפי שנקבע בסעיף 3 לחוק מקים את כשרותו של ארגון עובדים לפעול במישור הקיבוצי, מכאן אופיו הקוגנטי והחיוני של עקרון היציגות, על כל הכרוך בכך וחשיבותו בביסוס הוודאות ביחסי העבודה הקיבוציים במקום העבודה.״

ודוק. חזקת היציגות מעניקה את מעמד הבכורה של ארגון יציג, הן לארגון קיים ומוכר במקום עבודה מאורגן, והן לארגון שהוכר במסגרת התארגנות ״פורצת״ במקום העבודה.

תחרות בין ארגוני עובדים על יציגות העובדים במקום עבודה מאורגן

22,בפרשת ספרינט מוטורס[5] עמד בית דין זה, מפי השופטת סיגל דוידוב מוטולה על כניסתם של ארגוני עובדים חדשים למגרש יחסי העבודה בישראל ולשיח משפט העבודה הקיבוצי, ועל השאלות המשפטיות החדשות העולות לדיון כתוצאה מכך ״שכמעט ולא היה צורך לעסוק בהן בעבר, הנוגעות בעיקרן לתחרות בין ארגוני עובדים המתחרים על ליבם של עובדים באותו מקום עבודה״ ומעמדם כארגון יציג של העובדים. בהתייחס להיבטים השונים של יריבות בין ארגוני עובדים, ולהשלכות היריבות על יציבות יחסי העבודה הקיבוציים במקום העבודה, הוסיפה השופטת דוידוב מוטלה וציינה:

"לתחרות בין ארגוני עובדים – הן בכלל והן באותו מקום עבודה – יתרונות לא מבוטלים. ראשית, היא מאפשרת ביטוי לרצונותיו של כל פרט ובכן מגשימה באופן המיטבי את זכותו לבחור בארגון עובדים כרצונו. שנית, היא עשויה להוביל להתייעלות כל אחד מהארגונים המתחרים, לשיפור סל השירותים הניתנים לעובדים ולמאמץ שיבוצע על ידי כל אחד מהארגונים ׳למצוא פתרונות חדשניים ויצירתיים לבעיות הקיימות כדי לשמור על כוחו׳(בג״צ עמית). שלישית, ריבוי ארגונים עשוי להעלות את מודעות העובדים לחשיבות ההתארגנות בארגון עובדים … ובכך להגדיל את סן כל העובדים המאורגנים… בהיבט נוסף, קיומה של אפשרות לעבור מארגון אחד לארגון אחר מגנה על העובד הבודד – כמו גם על קבוצות מיעוט בקרב העובדים –   מפני כוחו של הארגון….  מצידו השני של המטבע, עצם קיומה של תחרות בין ארגוני עובדים באותו מקום עבודה עלולה לאלצם להפנות משאבים לטובת המאבק עם הארגון המתחרה במקום לרכז מאמצים בשיפור רווחת העובדים; מחלישה בהכרח את כוחו של כל אחד מהארגונים, לרבות המשאבים העומדים לרשותו וכוח המיקוח שבידיו, תוך חשש להקטנת כוח המיקוח של קבוצת העובדים כמכלול מול המעסיק; עלולה לגרום לעיכוב אפשרי בהשגת היציגות – ולאחר שתושג לעיכוב בחתימה על הסכם קיבוצי; עלולה להוביל מדיניות לוחמנית ובלתי אחראית כדרך למשיכת עובדים רבים יותר; עלולה לפגוע בסולידאריות בין העובדים; עלולה לפגוע ביציבותו של מקום העבודה; ועלולה לפורר את ההתארגנות ככל שהמעסיק מלבה את התחרות ומנצלה…  גם מנקודת מבטו של המעסיק, קיומה של תחרות בין ארגוני עובדים עלולה להרתיעו מניהול משא-ומתן קיבוצי בתנאי אי ודאות, כאשר בכל עת עלול להיכנס לזירה ארגון עובדים נוסף בדרישות חדשות״.

 חזקת היציגות ויישומה ביריבות ביו ארגוני עובדים, באספקלריה של הגנה על עקרונות ההוגנות. הוודאות והיציבות ביחסי העבודה

23.״חזקת היציגות״ של ארגון עובדים נובעת מן העקרון לפיו ארגון עובדים הכשיר לנהל משא-ומתן קיבוצי ולחתום על הסכם קיבוצי, הוא ארגון העובדים היציג. חזקת היציגות ממנה נהנה ארגון העובדים שהוכר כיציג, והמנהל משא־ומתן קיבוצי לחתימה על הסכם קיבוצי, חלה הן כלפי המעסיק והן כלפי ארגון עובדים מתחרה.

ביסוד חזקת היציגות של הארגון שהוכר כיציג, עומדים טעמים של "הוגנות, ודאות ויציבות ביחסי העבודה הקיבוציים״[6]. וציין חברי השופט פליטמן(כתוארו אז) בפרשת האוניברסיטה הפתוחה[7]:

״המחויבות ביחסי עבודה להוגנות, ודאות ויציבות, מקימה את ׳חזקת היציגות׳ לארגון עובדים קיים לא רק כלפי המעסיק, אלא אף כלפי ארגון עובדים אחר.״

דרישת ההוגנות נובעת ממהות הודעתו של הארגון ״המתחרה״ המכוונת ״להוציא מן המשחק״ את ארגון העובדים הראשון״. במצב זה, מן הראוי הוא, כי הודעת הארגון המתחרה, תועלה במועד המתאים, ומשהועלתה – לא תיטען בעלמא אלא תידרש הוכחתה על ידי הטוען ליציגות מתחרה.

הדרישה לוודאות ויציבות נועדה לאפשר ניהול משא-ומתן יציב, רצוף וענייני של המעסיק עם ארגון העובדים היציג, מבלי שירחף


לראש העמוד